הי זאת שלי, חרדים, הם בני אדם? אם תצבוט אותם יכאב להם?

אם ילד או ילדה של חרדי/ת, אשתו, בעלה, אביו, אמו, חברו של החרדי/ת יהרגו בתאונה מחרידה, האם יכאבו כאב נורא של אובדן?

יש כאלה שחושבים שלא. שסך הכל מדובר באיזה גוש שחור בלי פנים ובלי שם. לא אדם.

מודעת האבל שפרסמה חברת אגד על הרוגי התאונה היא מופת של עוות מוסרי כזה. איזו קהות חושים, איזו אטימות גמורה לסבל הזולת שהוא "האחר". איזו גזענות. מודעת תנחומים, בלי להזכיר ולו שם אחד משמות ההרוגים.

חנה פשה פרנקל בת ה- 23, ישראל וינברג בן ה – 26, יעקב מאיר חשין בן ה- 27, לוי יצחק אמדדי , רק בן 17, אהרון מרדכי הכהן בן ה – 18, ולאה מלמוד בת ה- 61 – הפכו במותם ללא יותר מ"ששת נוסעי קוו 402".

לא היו להם פנים, לא אופי, לא חלומות, אפילו לא שם. כולה "נוסעי אוטובוס 402".

אפילו נימוס, למען השם. נימוס בסיסי. לנקוב בשמו של המת.

אבל מתברר שנימוס הוא משהו ששמור ליחסים שבין בני אדם. וכשהאחר הוא לא אדם, הנימוס מתייתר.

"תנחומנו הכנים" כותבת אגד. כן, בטח כנים.

תגידו – מה את רוצה. איזה טמבל פרסם מודעה לא מוצלחת.

אז זהו, שלא. הטקסטים הנוראים ביותר, החושפניים ביותר, אלה שמאירים את החוליים הכי עמוקים – הם דווקא לא אלה שנכתבים בזעם ועם קצף על השפתיים.

הגרועים והמרשיעים ביותר הם דווקא אלה הנכתבים בהיסח דעת טבעי ביותר. בתום לב בהמי שכזה. בלי כוונת זדון. כאילו כזה העולם ותו לא.

ואחר כך, כשהקלון נחשף, במקום להכות על חטא, להתנצל התנצלות עמוקה, לפרסם מודעות אבל אמיתיות, באה התגובה הלא-אפשרית של אגד, שמצאתי את עצמי צועקת "לא! לא נכון!" כששמעתי את ירון וילנסקי קורא אותה בגל"צ.

קחו נשימה עמוקה ותקראו טוב טוב, זה אמיתי:

"כך מקובל לפרסם הודעות ניחומים במגזר, ככל שזו נוגעת לקהל זה. המודעה מופנה לקהל יעד של אותם אלו שנספו על לא עוול בכפם בגין התאונה המחרידה הזו, ופורסמה ביומונים שהציבור הזה חשוף אליהם".

אתם הבנתם את זה? כך מקובל ב"מגזר" וזה מספיק ככל שזה נוגע ל"קהל" זה באותם כלי תקשורת מוזרים שהוא חשוף אליהם.

למה שנכתוב שמות. בטח ה"קהל" הזה בעצמו לא זוכר את השמות של הילדים שלו.

בחדשות ערוץ 2 שודרה אתמול כתבה על הרוגי התאונה ופצועיה. העיתונאי יאיר שרקי עשה את הכתבה המורכבת והדואבת הזאת, שאי אפשר היה שלא לחוש מחנק בגרון בעת הצפיה בה.

הכתבה שרטטה בקפידה קווים לאפיו של כל הרוג, האירה צדדים יחודיים באישיותו, הביאה חברים ובני משפחה אבלים מרה ואינם יודעים את נפשם מרוב כאב. היא הצביעה גם על מאפיינים יחודיים ועדינים של הקהילה כולה באבלה: לא מחפשים אשמים, עוסקים בחשבון נפש.

אתמול בערב, כשצפיתי בכתבה יוצאת הדופן הזאת, חשבתי לעצמי שבאמת הגיע הזמן שחרדים בחייהם ובמותם יסוקרו באופן פרטני, אישי ואנושי.

שזו אחת התוצאות המבורכות של כניסת חרדים לתקשורת. שאנחנו עושים כברת דרך חשובה כאן.

אבל אז באה המודעה הזאת של אגד, וכמו כתובת אש האירה שלא בכוונה את העבודה הרבה שעוד מחכה לנו , עבודה שיש לנו לעשות בתוכנו.